×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית כ״התנ״ך
א֣
אָ
(א) {ששי} וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃ (ב) וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת⁠־זִמְרָן֙ וְאֶת⁠־יׇקְשָׁ֔ן וְאֶת⁠־מְדָ֖ן וְאֶת⁠־מִדְיָ֑ן וְאֶת⁠־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת⁠־שֽׁוּחַ׃ (ג) וְיׇקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת⁠־שְׁבָ֖א וְאֶת⁠־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ןא הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖םב וּלְאֻמִּֽים׃ (ד) וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כׇּל⁠־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה׃ (ה) וַיִּתֵּ֧ןג אַבְרָהָ֛ם אֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ (ו) וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ד בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל⁠־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃ (ז) וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי⁠־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר⁠־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃ (ח) וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל⁠־עַמָּֽיו׃ (ט) וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל⁠־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל⁠־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן⁠־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ (י) הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר⁠־קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי⁠־חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ (יא) וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת⁠־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם⁠־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃ (יב) {שביעי} הוְאֵ֛לֶּה תֹּלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן⁠־אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם׃ (יג) וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל בִּשְׁמֹתָ֖ם לְתוֹלְדֹתָ֑ם בְּכֹ֤ר יִשְׁמָעֵאל֙ נְבָיֹ֔ת וְקֵדָ֥ר וְאַדְבְּאֵ֖ל וּמִבְשָֽׂם׃ (יד) וּמִשְׁמָ֥ע וְדוּמָ֖ה וּמַשָּֽׂא׃ (טו) חֲדַ֣ד וְתֵימָ֔א יְט֥וּר נָפִ֖ישׁ וָקֵֽדְמָה׃ (טז) {מפטיר} אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים⁠־עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם׃ (יז) וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מׇת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל⁠־עַמָּֽיו׃ (יח) וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜הו עַד⁠־שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל⁠־פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל⁠־פְּנֵ֥י כׇל⁠־אֶחָ֖יו נָפָֽל׃ (יט) {פרשת תולדת} וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן⁠־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת⁠־יִצְחָֽק׃ (כ) וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן⁠־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת⁠־רִבְקָ֗ה בַּת⁠־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔יז מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (כא) וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ח לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ (כב) וַיִּתְרֹֽצְצ֤וּט הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם⁠־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כג) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י [גוֹיִם֙] (גיים) בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ (כד) וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ (כה) וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ (כו) וְאַֽחֲרֵי⁠־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן⁠־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ (כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙י הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ (כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת⁠־עֵשָׂ֖ו כִּי⁠־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת⁠־יַעֲקֹֽב׃ (כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן⁠־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן⁠־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל⁠־כֵּ֥ן קָרָֽא⁠־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת⁠־בְּכֹרָתְךָ֖יא לִֽי׃ (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה⁠־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת⁠־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קׇם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת⁠־הַבְּכֹרָֽה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א דְדָ֔ן =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (בשתי נקודות לזקף קטן) וכמו כן בתאג׳ חבשוש
• ה,דפוסים=דְדָ֗ן (בנקודה אחת לטעם רביע) וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון (!)
ב וּלְטוּשִׁ֖ם =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ה ומסורות טברניות ומ״ש (כתיב חסר יו״ד)
• ל=וּלְטוּשִׁ֖ים (כתיב מלא יו״ד)
ג וַיִּתֵּ֧ן =ש,ש1,ק3,ו,ה ובתיגאן ובדפוסים
• ל!=וַיִתֵּ֧ן (חסר דגש באות יו״ד)• הערת ברויאר
ד בְּנוֹ֙ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ה וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=בּנוֹ֙ (חסר שווא באות בי״ת)
• הערת דותן
ה ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ו מֵֽחֲוִילָ֜ה ל=מֵֽחֲוִילָ֜ה בגעיה ימנית
ז הָֽאֲרַמִּ֔י ל=הָֽאֲרַמִּ֔י בגעיה ימנית
ח לַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ ל=לַֽיהוָה֙י⁠־⁠הוָה֙ בגעיה ימנית
ט וַיִּתְרֹֽצְצ֤וּ =ש,ש1,ק3,ו,ה וכמו כן בתיגאן
• ל,ל1=וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ (חטף)
• הערת ברויאר
י וַֽיִּגְדְּלוּ֙ ל=וַֽיִּגְדְּלוּ֙ בגעיה ימנית
יא אֶת⁠־בְּכֹרָתְךָ֖ =ל-מ,ש,ש1,ו,ה,ש2 ושיטת-א וכמו כן בתאג׳ חבשוש (אין געיה), וכך במג״ה.
• ל,ק3=אֶת⁠־בְּכֹֽרָתְךָ֖ (געיה באות כ״ף) וכך אצל ברויאר; וראו את רשימתו בתוך ״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8, ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• דפוסים,קורן=אֶת⁠־בְּכֹרָֽתְךָ֖ (געיה באות רי״ש) וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון.
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) טז. בני קטורה; מות אברהם. (פרק כ״ה:א׳-י״א) בהיותו בן מאה וארבעים שנה נושא אברהם אשה נוספת. שמה קטורה וממנה יוצאים כמה וכמה עממים ערביים. העובדה שאברהם זוכה לזרע נוסף, מבלי שדבר זה יצויין כנס, מסתברת בכך שבסמוך מזכיר הפסוק את גיל אברהם במותו — מאה שבעים וחמש שנה, הווה אומר שבשעה שנשא את קטורה לאשה, נותרו לו לחיות עוד שלושים וחמש שנה — חמישית של תקופת חייו בכלל. גילו בשעת נשואין אלה, דהיינו מאה וארבעים שנה, מתאים איפוא לגיל חמישים ושש כיום, והרי זה עדיין בהחלט בגיל הפוריות של האדם. הנס שבהולדת יצחק היה בעיקר אצל שרה, אשר לא רק שזקנה היתה כבר, אלא עקרה היתה עד ללידה זו. מנייתם של בנים אלה בספר בראשית ודאי באה כדי להראות שברכת ה׳ את אברהם — ״כי אב⁠־המון גוים נתתיך״,⁠1 נתקיימה עוד בימיו. ועם זאת יש לייחס חשיבות רבה לפסוק ו׳ המלמד אותנו, שרק יצחק נחשב לבנו העיקרי של אברהם, אף על פי שגם העמים הרבים המנויים כאן גם הם נמנים על צאצאיו, וזאת משום שאברהם עצמו הרחיק את שאר בניו מיצחק והוריש רק לו את כל רכושו, בהתחשב בדברי ה׳ ״כי ביצחק יקרא לך זרע״.⁠2 (א) ויסף וגו׳ – השווה שופטים י״א:י״ד. קטורה – אין הכתוב מוסר דבר על מוצאה של אשה זו. לפי בראשית רבה3 הרי זו הגר, ואין זה מסתבר. להלן פסוק ו׳ וכן בדברי הימים א א׳:ל״ב היא נקראת ״פילגש״, וכפי שכבר העיר הרמב״ן4 ״בעבור שנאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע,⁠5 לא בזרע אחר, היו כל נשיו אצלו פילגשים״.⁠6 (ב) ותלד לו וגו׳ – שבטים שונים אלה, רק בחלקם הם זוהו על ידי החוקרים החדשים. מדן – המדנים מוזכרים להלן ל״ז:ל״ו, אך נראה, ששם הם זהים עם המדינים שמוזכרים בפסוק כ״ח שם. ואולי נתמזגו שני אלה לעם אחד. המדינים מוזכרים לעתים קרובות בתולדות ישראל. להלן ל״ז:כ״ח אנו מוצאים אותם מקיימים מסחר שיירות למצרים. בשמות פרק ב׳ ופרק יח מצינו יתרו כהן מדין. בספר במדבר בפרק כב ובפרק לא מצינום כאויבי ישראל, ובשופטים פרק ו׳ הם שולטים בישראל במשך שבע שנים, עד אשר גדעון מנצח אותם. ואת⁠־שוח – מוזכר באיוב ב׳:י״א כשבט בקרבת ארץ עוץ. (ג) את⁠־שבא ואת⁠־דדן – לעיל י׳:ז׳ מוזכרים שבא ודדן כבני רעמה בן כוש; השווה שם. שבא גם מוזכר כאחד מבני יקטן; השווה לעיל י׳:כ״ח. אשורם וגו׳ – שני התרגומים רואים בשמות אלה שמות קיבוציים המציינים את עיסוקיהם של צאצאי דדן, וכן גם רבי שמואל בן נחמן בבראשית רבה7 (ד) ובני מדין – למדין חמישה בנים, ולפי במדבר פרק לא גם חמשה שרים למדין. עיפה – לפי ישעיהו ס׳:ו׳ הרי זה שבט של סוחרים שמביא זהב ולבונה משבא. שאר השבטים האלה אינם מוזכרים עוד. ואילו השמות עיפה ועפר וחנוך מוזכרים גם בין בני השבטים יהודה, מנשה וראובן. לפי יוסף בן מתתיהו (עתיקות א, ט״ו:א׳) כבשו בני קטורה אזור בדרום מזרחה של מצרים ואת אזורי החוף המזרחיים של ים סוף. (ו) ולבני הפילגשים וגו׳ – ביקש אברהם שליצחק, הבן המובטח, דבר לא יהיה לו עם שאר בניו, וכפי שכבר אמרה שרה לגבי ישמעאל — ״כי לא יירש בן⁠־האמה הזאת עם⁠־בני עם⁠־יצחק״.⁠8 משום כך נתן עוד בחייו את כל רכושו ליצחק, בעוד שאת בניו האחרים סלק במתנות. הפילגשים – אלה הן הגר וקטורה. ואף על פי שישמעאל והגר נשלחו⁠־גורשו כבר מזמן מבית אברהם, הרי ניתן לתאר, שחזרו לשם לאחר מכן, משגדל ישמעאל, ובוודאי משמתה שרה. וישלחם – אין צריך לומר שכוונת הכתוב, כי שלחם מעמו בעודו בחיים, אלא שיעץ להם להתיישב בעתיד באזור שמזרחה לארץ ישראל. אך גם אם נסעו ממנו מיד, אין זה צריך להתמיה שישמעאל עוסק בקבורתו של אברהם, שכן יכול היה לבוא עם קבלת בשורת הפטירה או עוד לפני כן; השווה מ״ח:א׳ ואילך. (ח) בשיבה טובה – כפי שהבטיחו ה׳ (לעיל ט״ו:ט״ו). ושבע – לפי הרמב״ן פירושו ״שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה... והוא סיפור חסדי ה׳ בצדיקים ומידה טובה בהם שלא יתאוו במותרות״. ויאסף אל⁠־עמיו – השווה ראב״ע. ובענין זה מצינו ביטויים דומים, כגון ״תבא אל⁠־אבתיך״ (לעיל ט״ו:ט״ו), ״נאסף אל⁠־אבותיו״ (שופטים ב׳:י׳), ושכיח יותר — ״שכב עם אבותיו״.⁠9 כל הביטויים הללו מראים שתמיד היתה קיימת בעם ישראל האמונה בחיים אחרי המוות. המוות לא היה להם אלא איחוד עם האבות או עם בני העם שכבר הלכו לעולמם, וכולם מתאחדים בעולם האמת. העונש אשר בא על מי שעובר עבירות מסויימות, הוא — ״ונכרת האיש ההוא מעמיו״.⁠10 פירוש הוא לא יתאחד עוד עם בני עמו לאחר המוות. ומן הראוי לציין שעונש זה מוסב על פי רוב על הנפש,⁠11 בעוד שאין הנפש מוזכרת בביטויים על עצם המוות האמורים לעיל. וייתכן שזה כך, משום שבעונש נפגעת דוקא הנפש, בעוד שהגוף נאסף בוודאי בקבר אבות. ״נאסף אל עמיו״, לעומת זאת, הוסב בתחילה על הגוף והנפש גם יחד. הביטוי האסף פירושו להביא דבר אל מקומו האמיתי, אל מולדתו, והביטוי האסף אל עמיו מראה איפוא שעולם האמת נחשב למולדתו האמיתית של האדם. אמנם חי אברהם עוד חמש עשרה שנה אחרי הולדת נכדיו יעקב ועשו, אך תולדותיו מסתיימות עתה, לפני תחילת תולדות יצחק. (ט) יצחק וישמעאל בניו – יצחק מוזכר ראשון, כי הוא הבן החשוב, ורק אחרי כן מוזכר ישמעאל, אף על פי שהוא הבכור. אל⁠־מערת המכפלה וגו׳ – מן הטעם האמור לעיל12 מרבה הכתוב לתאר מצבה המדויק של המערה, וגם מדגיש הדגש היטב שהאבות נקברו שם יחד עם נשותיהם.⁠13 (יא) ויברך – ברכת ״כי ברך אברכך״14 עוברת עתה על יצחק, והוא חי בנגב, בקרבת באר לחי ראי. שם, ליד הבאר הזאת חנה יצחק עם עדריו המרובים. ״ויברך״ זה מדבר בברכה הארצית, ולכן בא כאן השם אלהים. הברכה המיוחדת המובטחת ניתנת ליצחק רק מאוחר יותר.⁠15 (הקדמה) תולדות ישמעאל (בראשית כ״ה:י״ב-י״ח) לפני שהכתוב עובר לדון בפרוטרוט בתולדות ישראל, הרי הוא דן בקצרה בשושלת הצדדית, זו של ישמעאל. עם זאת מראה לנו, כיצד מתקיימת הבטחתו ית׳ לאברהם על אודות ישמעאל — ״שנים עשר נשיאים יוליד״,⁠16 כי אכן שנים עשר נשיאים יוצאים ממנו (פסוק ט״ז), וכיצד מתקיימת גם ההבטחה שניתנה לה להגר מפי המלאך — ״... ועל פני כל⁠־אחיו ישכן״17 — כפי שמראה פסוק יח. (יב) ואלה תלדת וגו׳ – פסוק זה מהווה את הכותרת של הפרשה, והפסוק מאפיין את ישמעאל — בן אברהם היה, ובתור שכזה חלק לו בברכת אברהם. ברם, מצד אמו הוא בן הגר שפחת שרה, ולכן אין הוא יכול להמשיך את מפעלו של אברהם. (יג-יד) בשמתם לתולדתם – ״בשמתם״ מתקשר אל ״לתולדתם״, כלומר השמות נמנים כאן לפי סדר לידת נושאיהם. נבית וקדר – נבית הבכור וקדר, הבן השני, הם החשובים שבין בני ישמעאל. בישעיהו (ס׳:ז׳) הם מוזכרים יחד,⁠18 ועשו הופך לגיסו של נביות על ידי נשואיו עם מחלת בת ישמעאל.⁠19 קדר מוזכר בנביא כגיבור יורה בקשת.⁠20 שבט זה עשיר בצאן ובקר וגמלים וסוחר באלה.⁠21 ואדבאל ומבשם ומשמע – שלושתם בלתי ידועים. ודומה – אמנם מוזכר השם בישעיהו כ״א:י״א, אך נראה שאיננו זהה עם דומה שלפנינו. ומשא – השווה משלי ל׳:א׳ — ״דברי אגור בן⁠־יקה המשא״. (טו) חדד22 – בלתי ידוע. ותימא – הוא שבט של סוחרים; השווה איוב ו׳:י״ט, ישעיהו כ״א:י״ד, ירמיהו כ״ה:כ״ג, והוא גם שם עיר בגבול המדבר הסורי. יטור נפיש – שני שבטים אלה גורשו בידי ראובן, גד ומנשה שהתישבו בעבר הירדן המזרחי; השווה דברי הימים א ה׳:י״ח.⁠23 צאצאי יטור התישבו מחדש בהרים שבצפונה ובדרומה של דמשק, באזורים שהגישה אליהם קשה ביותר, ואריסטובלוס אלץ את היטורים הדרומיים לקבל את הדת היהודית (יוסף בן מתתיהו בעתיקות היהודים יג, י״א:ג׳). וקדמה – אינו מוזכר עוד במקרא. בני קדם המוזכרים בשופטים ו׳:ג׳ אינם שבט אחד כי אם כמה שבטים ערביים שישבו במזרח. (טז) בחצריהם – מלשון חצר = להקיף, כלומר המגרשים המוקפים מבנים. ובטירתם – מלשון טור⁠־זור, עיגול, כלומר מחנה האהלים הערוכים בעיגול. בחצרים ישבו הערבים יושבי הקבע, ואילו הנוודים ישבו בטירות. לאמתם – אמה — מלה ערבית, והיא באה כאן וכן בבמדבר כ״ה:ט״ו ביחס לעממים ערביים. (יז) מאת שנה וגו׳ – אופן מנין שנות חייו של ישמעאל מראה, שגם הוא נמנה אל הצדיקים; השווה רש״י ורמב״ן. (יח) מחוילה – השווה לעיל י׳:כ״ט. שור – בדרך למצרים; השווה לעיל ט״ז:ז׳. באכה – בכיוון אשור, בצפון מזרח. על⁠־פני – כלומר מזרחית לשבטים הקרובים לו. מקומו של פסוק זה אחר תיאור מות ישמעאל — משום שרק אחרי מות ישמעאל התפרשו צאצאיו במידה רבה כזאת. (הקדמה) תולדות יצחק (בראשית כ״ה:י״ט – ל״ה:כ״ט) כבר בתולדות אברהם מצינו פרקים שבהם יצחק עומד במרכז הענין; כך למשל בתיאור הולדת יצחק, בפרשת העקידה ובפרק הדן בנשואי יצחק. ברם, לפי תוכנית המקרא הרי כל ההתרחשויות הנוגעות לבנים בתקופת חייהם הראשונה, לפני הופעתם העצמאית, אל תולדות האבות יימנו. לפי זה קל להבין, מדוע נכלל כל מה שסופר עד כה על אודות יצחק בתולדותיו של אברהם, שכן, עד כה אין הוא עצמאי, הוא מונהג על ידי אברהם, ובכל הפרקים המוזכרים קודם תפקידו הוא תפקיד סביל. רק עם הולדת בניו נכנס יצחק עצמו להסטוריה, ובכך אין הוא דומה לאביו, אשר התהלך במשך רוב ימי חייו בלי בנים ולבדו הוא מופיע כנושא ההבטחות האלהיות. ומשום כך מן הנמנע הוא שסיפור תולדות אברהם יפתח במשפט מקביל לזה שלפנינו — מעין ואלה תולדות אברהם. יותר קשה הוא להסביר הכללת חלק גדול מסיפור תולדות יעקב בתולדות יצחק, כי גם במריבותיו עם עשו ועם לבן וגם בקשר לנשואיו מופיע יעקב כפעיל באופן עצמאי בהחלט, ונמצא שחלק ניכר של המובא תחת הכותרת תולדות יצחק כמעט אינו נוגע לתולדותיו במישרין. אלא, מכיוון שגם יעקב צריך להכנס להסטוריה, כאשר הוא עצמאי ויש לו תולדות⁠־בנים, הרי שצריך היה לכלול את סיפור בריחתו ויסוד ביתו בתולדותיו של יצחק; ומכיוון שהשיבה מבריחה זו קשורה אל הבריחה עצמה, אי אפשר היה לספר עליה ועל המאורעות הקשורים בה אלא במסגרת תולדות יצחק. כך קרה שתולדות יצחק הפכו לפרשה מקיפה למדי, אף על פי שברובה אין שמו של יצחק מוזכר בה כלל. בתולדותיו שלו מופיע יצחק ככוח החבוי הזה המביא תופעות אל אור העולם מבלי שייראה הוא עצמו. העדפתו את עשו מביאה לידי הערמתו של הלה על ידי יעקב — לקבלת הברכה. יעקב נוסע⁠־חוזר לארם נהרים כדי לישא אשה, לכאורה כשהוא נשלח לשם על ידי אביו, אך לאמתו של דבר — כשהוא נאלץ לברוח בשל שנאת אחיו. בנכר הוא ממתין למועד שבו יוכל לשוב אל אביו. ושוב מהווה יצחק את הנקודה המרכזית שאליה שואף הכל. כך נקשרים כל המאורעות אל יצחק. ועובדה זו מצדיקה לקרוא תולדות יצחק כל המסופר מכאן ועד פרק לה, פסוק כט. יצחק הוא המתווה את תולדות יעקב (עד לשובו לחברון) בערך כמו שיעקב מתווה את אלה של תולדות יוסף במצרים. שנאת האח אלצה את יעקב לפעול באופן עצמאי, שלא ברצונו, דוקא בדבר שבדרך הטבע היה צריך להיעשות בהדרכתו של אביו. וכך גם הוציאה שנאת האחים את יוסף מתחת ידי אביו ומנעה מהלה במשך זמן רב להיות פעיל בעניני בנו. אך בשני המקרים גם יחד החזיר הכתוב לאבות אלה את זכותם — על ידי עריכת תולדות הבנים בשלהן. מכל מקום, יצחק אבינו נראה כפחות פעיל בתולדות האבות, פחות פעיל מאברהם אביו ופחות פעיל גם מיעקב בנו. ואין זה אלא בטבעם של הדברים. אברהם היה זה אשר יסד תקופה חדשה. הוא היה הראשון אשר קנה לעצמו אמונה צרופה באלהים ואשר לו ניתנו הבטחות אלהיות, לו ולזרעו אחריו. מן ההכרח איפוא שחייו יהיו מלאי מעש, ותולדותיו — מסובכות ביותר. ואילו יעקב נועד לסיים את תולדות האבות ולקשור אותן עם תחילתן של תולדות עם ישראל. לכן גם חוויותיו שלו רבגוניות הן ומסובכות. לא כן יצחק, העומד בין שניהם, באמצע. את האמונה הצרופה באלהים קבל מאת אביו. כל תפקידו איננו אלא לקיים אמונה זו ולבצרה. וברי שתפקיד זה מאפשר התנהגות סבלה יותר. ומראש עלינו להיות נכונים לשמוע על אודותיו אך מעט חדש, אבל לראות בחייו מאורעות שיש בהם משום חזרה על מה שאירע לאביו.   א. הולדת יעקב ועשו. יעקב קונה את הבכורה (בראשית כ״ה:י״ט-ל״ד) רק אחרי עקרות שנמשכה עשרים שנה, יולדת רבקה שני בנים. גורלם של שני בנים אלה, האלהים מודיעו לה מראש. ובנים אלה, אחד מהם יתרון רב לו מצד הטבע. הוא גיבור ציד, והוא גם הבכור. האחר, לעומתו, מוכשר יותר מבחינה שכלית, ורוחו מופנית יותר אל הנעלה, אל האידיאל. ואין זה אלא פועל יוצא של אופיים, אם הגיבור והחזק שואף להשיג את מטרתו בגלוי ובדרך ישירה, בעוד אשר המוכשר ממנו מבחינה שכלית צריך לעתים להשיג בערמה, מה שנמנע ממנו מטבע. כך רוכש יעקב כבר בהיותו עלם את זכות הבכורה מאחיו. אין להניח שהנערים חשבו כאן על היתרונות החומריים שקשורים בבכורה. כאלה — לא כל כך בנקל היה עשו מוותר עליהם. יעקב, השקט יותר, ודאי שראה בבכורה רק יתרון אידיאלי, בו חמד דוקא משום שאחיו לא ידע להעריכו כראוי, ואותו לרכוש השתמש בהזדמנות הנוחה הראשונה. כך ניכרת כבר כאן עדיפות הרוח על הטבע, דבר שיחזור ויתגלה מפעם לפעם בתולדות ישראל. (יט) תולדת – הבנים עצמם מוזכרים רק מאוחר יותר. בסיפור תולדות יצחק צריך תחילה לחזור ולספר פרטי יחוסו שלו. כמו כן צריך להזכיר מספר שנותיו בשעת נשואיו, כדי שאפשר יהא לדעת מכאן את תקופת עקרותה בת עשרים השנה של אשתו, וללמוד, שגם הולדת בניו, כמו הולדתו שלו, על פי השגחה אלהית מיוחדת היא באה. יצחק בן⁠־אברהם – הרמב״ן והרשב״ם מפנים אל דברי הימים א א׳:כ״ח ול״ד, פסוקים אשר מנוסחים בבירור לפי סגנון פסוקנו. (כ) הארמי – מה שנקרא לעיל כ״ד:י׳ בשם ארם נהרים, נקרא כאן בקיצור בשם ארם, משום שבוודאי לא הובן בשם זה דבר אחר מאשר Mesopotamia, ארם נהרים, הארץ שבין הפרת והחידקל, כאשר הועלתה פרשה זו על הכתב. וכך גם אומר בלק (במדבר כ״ג:ז׳) — ״מן⁠־ארם ינחני בלק״; והשווה דברים כ״ג:ה׳. מאוחר יותר הוחל השם ארם על סוריה ובבל גם יחד, ולכן היה צריך ציון מפורט יותר, כדי להבחין בין חלקי הארץ השונים. מפדן ארם – שם זה בא עוד בפסוקים הבאים — כ״ח:ב׳,ה׳,ו׳,ז׳, ל״א:י״ח, ל״ג:י״ח, ל״ה:ט׳, מ״ו:ט״ו, והשם פדן לבדו בפרק מ״ח:ז׳, ונראה שאין הוא זהה עם ארם נהרים;⁠24 פדן, פירושו בארמית — עול, ובערבית (נבטית) — מידה מסויימת של שטח חקלאי. פדן ארם פירושו איפוא מישור ארם או שדה ארם, וכפי שבא באמת בהושע י״ב:י״ג. מסתבר שרק המישור מסביב לחרן נקרא פדן,⁠25 ושם זה (או פדן ארם) בא לעתים קרובות במקום חרן, משום שהיה יותר ידוע. ארם נהרים, לעומת זאת, הוא השם לכל האזור הגדול שבין פרת לחידקל,⁠26 והוא בא בכתוב רק כאשר אליעזר עבד אברהם יוצא לדרך, כי תחילה הוא יוצא בכיוון הארץ ההיא, ורק אחר כך בא ״אל עיר נחור״; השווה לעיל כ״ד:י׳. הראיה הטובה ביותר שזהו הטעם לשימוש בשם ארם נהרים, מצויה בתחילת פרק כ״ט, שם משתמש הפסוק במושג עוד יותר רחב — ״ארצה בני קדם״, משום שגם שם מסופר בפרוטרוט על מסעו של יעקב, ובהמשך הדברים מתואר בואו לחרן באופן מיוחד. ואין להקשות מן הנאמר בספר דברים (דברים כ״ג:ה׳) ״מפתור ארם נהרים״, כי פתור שוכנת באזור אחר, בשפת הפרת, ליד הגבול בין ארם לערב. אחות לבן – השווה אחות נביות, להלן כ״ח:ט׳. (כא) כמו שרה, כך גם רבקה עקרה היא. יצחק מתנסה במשך עשרים שנה, כדי שזרע ינתן לו לא בדרך הטבע כי אם על פי עתירתו אל ה׳, כמתנת חסד. ויעתר – עתר פירושו בעצם כמו להקטיר, וכך ביחזקאל ח׳:י״א ״ועתר עון — הקטרת עלה״, פירוש ריח ענן הקטורת; ובאופן יותר כללי פירושו להקריב קרבן, להעריץ, וכך בצפניה ג׳:י׳, ומכאן באופן כללי עוד יותר — להתפלל. חכמינו ז״ל גוזרים הפועל עתר מחתר27 ומיחסים לו איפוא משמעות של הפצרה, תחינה. ובתלמוד קושרים את הפועל עתר גם עם השם עֶתֶר, דהיינו קלשון שמשמש להפך בו את התבואה ממקום למקום.⁠28 לנכח – מן הערבית נכח = לשים עין על משהו. להלן ל׳:ל״ח במובן מול, ואילו כאן במובן של בנוגע (לאשתו). לא רק לעצמו התפלל יצחק, שיוולדו לו בנים, אלא גם התפלל שהבנים שיהיו לו — דוקא מאשה זו, מצדקת זו יהיו,⁠29 כי אשה זו היא שהועדה לו מהאלהים (פרק כ״ד), והוא לא רצה לקחת שפחה לאשה, כפי שעשה אביו. ויעתר – בנין נפעל. (כב) ויתרצצו – מלשון רצוץ = דחוף, נגוף. למה זה אנכי – שאלה זו מתפרשת באופן הטוב ביותר על ידי השוואה עם דיבור אחר של רבקה — ״קצתי בחיי מפני בנות חת... למה לי חיים״.⁠30 בדרך זו מפרש הרמב״ן, ואילו פירושו של רש״י רחוק. ותלך לדרש וגו׳ – אין הכתוב מבאר לאן הלכה רבקה כדי לדרוש את ה׳. ההנחה היא שהיו קיימים מקומות, שבהם אפשר היה לדרוש את ה׳. מסתבר שהיו כהנים נוספים ״לאל עליון״,⁠31 בדומה למלכי⁠־צדק מלך שלם. קרוב לחשוב שהלכה אל שם או אל אברהם. אחרים מפרשים שפנתה בתפילה אל ה׳, כי נביאים שנתנבאו בשם ה׳, לא היו. ברם, גם אם הכהנים או הנביאים של אותם הימים לא ידעו את שם ה׳, יכול הכתוב לציין את התשובה⁠־הנבואה שניתנה לה לרבקה כתשובת ה׳, שכן אותו ה׳ אשר נעתר לו ליצחק, הוא אשר רצה להודיע לרבקה את עתיד בניה, כדי שתדע כיצד לחנכם. (כג) ויאמר ה׳ וגו׳ – תשובתו ית׳ ניתנה בצורה פיוטית, כמו רוב הנבואות. ויאמר – כנראה באמצעות הנביא. ממעיך וגו׳ – לפי רש״י פירושו — מיד עם לידתם יפרדו זה מזה, יהיו בעלי אופי שונה. אך לפשוטו של מקרא ודאי אין זה אלא ביטוי אחר בשביל עצם הלידה. ולאם וגו׳ – כאן יש משום הודעה ברורה שהצעיר יגבר על הבכור. ורב – בצורת הביטוי הפיוטית יש וחסרה ה״א הידיעה. (כד) וימלאו וגו׳ – כמו להלן כ״ט:כ״א. תומם – צורה מקוצרת של תאומים; השווה להלן ל״ח:כ״ז. (כה-כו) אדמוני – או פירושו בעל שער אדמוני, או שזה צבע עורו. כלו וגו׳ – כולו מכוסה שער כמו אדרת שער, כלומר כמעיל פרווה זה, ומכאן השם ״עשו״, מכוסה השער, מן אַעְתַ֒י = להיות מכוסה שער. אין כאן כל רמז שבשם ״אדמוני״ יש משום ביאור השם ״אדום״,⁠32 כמו שאין במלה ״שער״ משום רמז למלה ״שעיר״.⁠33 הרבה יותר נראה שאין ״אדמוני״ אלא סיבה ל״כלו כאדרת שער״. ויקראו ... ויקרא – שינוי זה מרבים ליחיד תמוה, וראה ברש״י. יעקב – מלשון עקב, להחזיק בקצה האחורי של הרגל, בעקב, כאילו בקש לעכב בעד אחיו כדי להיות עצמו הבכור; השווה הושע י״ב:ד׳. (כז) איש שדה – כמו ״איש אדמה״, לעיל ט׳:כ׳. איש תם – לפי פילון ἥμερος, כלומר שקט, רגוע, והרי זה חסיד. בניגוד לחייו הפראיים של עשו חי לו יעקב את חייו השקטים של רועה. יושב אהלים – השווה לעיל ד׳:כ׳.⁠34 (כח) כי ציד בפיו – אונקלוס מתרגם ״ארי מצידי הוה אכיל״, ולא כן מתרגם יונתן — ״ארום מלי רמיותא בפומיה״. לפי רמב״ן וראב״ע יש להשלים נתן או הביא, וראה ברמב״ן דוגמות של לשון חסר כזה, וכאילו מעיד הכתוב שיצחק אהב את טעם הציד. ורבקה וגו׳ – כאן אין צורך במתן טעם, כי הרי זה בטבע הדברים. (ל) הלעיטני נא מן⁠־האדם האדם הזה – תאוותו של עשו ניכרת מצד אחד בביטוי ״הלעיטני״, מלשון לעט = בלע, ומצד אחר בכינוי ״האדם״. מרוב תאווה אין הוא יודע לקרוא לעדשים בשמם המקובל. אדום – בצדק קוראים לו איפוא אדום, כי בשם זה יש משום ציון לאחד מקווי אופיו של עשו. (לא) ויאמר יעקב וגו׳ – אם יעקב מבקש עתה לנצל את ההזדמנות הטובה לזכות בבכורה שבה רצה כבר בשעת הלידה, הרי לא חשב בזה אלא על ההבטחות שניתנו לו לאברהם, ואשר צריכות היו לעבור אל הבכור. לדעתו לא היה עשו מתאים ואפילו לא ראוי לקבל את ירושתו של אברהם, ועתה יכול היה להשתכנע מצדקת הערכתו זו. אילו היה עשו עונה, כפי שהיה צריך לענות: זכות הבכורה כל כך יקרה לי שלא אמכרנה בכל הון שבעולם, או אז לא היה יעקב מנסה עוד פעם לקנות לעצמו זכות זו, אך מכיוון שעשו התיחס בזלזול רב כל כך ליתרון זה, הרי זכאי היה יעקב לרכוש לעצמו נכס זה שאינו שוה בעיני אחיו, על ידי מעשה קנין — לשמרו ולטפחו. כיום – כלומר עכשו, מיד, ולא כבמקומות אחרים, שם פירושו — קודם כל.⁠35 (לב) אנכי הולך למות – לפי ראב״ע בקש עשו לומר, הרי ״בכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד, שמא יהרגוהו החיות ויתכן שימות קודם אביו״, כלומר הבכורה לא תועיל לו איפוא במאומה, אך דומה שמוטב להסב משפט זה על ההווה: כה עיף הוא עתה עד שדומה שהוא הולך למות, ואין דיבור זה יכול להיות מובן אלא כתוצאה של תאוותו, לאמור הוא דמה בנפשו למות אם לא יוכל למלא תאווה זו. (לג) השבעה לי – אין לו ליעקב אימון באחיו קל הדעת ולכן הוא משביעו. וימכר – יש אומרים כי אין מחיר הבכורה הנזיד, רק הכתוב יספר, כי בבקשו לאכול והוא עיף אמר לו יעקב, מכור לי בכורתך בכסף ואחר כך נאכל, וענה לו בחפזותו על האכילה, ״למה זה לי בכורה, הרי היא מכורה לך״, אך אין הרמב״ן מקבל דעה זו. (לד) ויאכל... ויבז – במלים ברורות מראה הכתוב שלא ידע עשו להעריך נכס רוחני, ושכל שאיפתו לאכילה ולשתיה היתה מכוונת, כך שאפילו אחר שאכל לשבעו, לא התחרט על המכירה הזאת. אדרבה, חשב שעשה כאן ״עסק טוב״, כי אכן מעיד הכתוב – ״ויקם וילך״. ברם, לא מצינו בשום מקום שיעקב יראה זכויות לעצמו על סמך מעשה זה. גם לא מצאנו שאביו (או גם ה׳) יבליטו אותו באיזו צורה שהיא כדי ליתנו סמוכין לטענת יעקב לברכת אברהם, ודומה שכל זה לא היה אלא מעין משחק ילדים, משחק של נערים מתבגרים שאין ליחס לו כל תוקף משפטי. אך מכל מקום, קווי האופי של שני האחים נראו במכירה זו בצורה ברורה ובהירה: יעקב זה שתמיד שואף לדבר העילאי ונכון למסור את הארצי כדי להשיג חיי נצח, ולעומתו עשו, גס ונתון ליצריו, מוכן למכור כל נכס אידיאלי תמורת תאוות הרגע. הבדלים אלה באפים ילכו ויתבלטו, וכתוצאה מזה הופך משחקם של הנערים למציאות רצינית וחמורה – עשו נדחה מפני האלהים אשר בחר ביעקב.מהדורת על־התורה המבוססת על מהדורת הוצאת נצח, באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
1 לעיל י״ז:ה׳.
2 לעיל כ״א:י״ב.
3 פרשה ס״א:ד׳.
4 לפסוק ו׳ (המ׳).
5 לעיל כ״א:י״ב.
6 קטורה הוא שם שבט ערבי השוכן בקרבת מכה. אולם, שושלות היוחסין הערביות אינן מיחסות לקטורה שבטים רבים.
7 פרשה ס״א:ד׳ (המ׳).
8 לעיל כ״א:י׳.
9 להלן מ״ז:ל׳, דברים ל״א:ט״ז, מלכים א א׳:כ״א ועוד רבים.
10 ויקרא י״ז:ט׳ ועוד רבים.
11 שמות יב, ט״ו:י״ט, ל״א:י״ד, ויקרא ז׳:כ׳ ועוד רבים.
12 ראה בפתיחה לפרק כג (המ׳).
13 להלן מ״ט:ל״א.
14 לעיל כ״ב:י״ז.
15 להלן כ״ו:ב׳ ואילך. והנה מבקרי המקרא במבוכה גדולה. לפי השימוש בשם אלהים יש לייחס פסוק זה שלפנינו ל״מסורת היסוד״, והרי לפיה היה חי יצחק, כמו שאר האבות — לדעתם — כל הזמן בחברון דוקא. הם נאלצים איפוא להודות, שגם לפי ״מסורת היסוד״ לא ישבו האבות כל הזמן במקום אחד אלא התהלכו בארץ, הווה אומר שהיא תואמת בזה את ״שאר המקורות״. שאם לאו, אין להם מנוס מן התירוץ הנואש שהעורך המדומה שילב את מחציתו הראשונה של פסוקנו בתיאור זה, אחר שלקחה ממקור אחר. ואין לראות כלל, למה יעשה כן דוקא במקום זה.
16 לעיל י״ז:כ׳.
17 לעיל ט״ז:י״ב.
18 גם רושמי שושלות היוחסין הערביים מונים את נביות וקידר כבניו הגדולים של ישמעאל, ועל כתבות אשוריות מופיע שמו של נביות כנַבַתוּ או נבתאַי (Schader, Keilinschriften, p. 56). בימי אלכסנדר מוקדון מופיעים הנבטים כאומה חזקה שכבשה את מושבי בני אדום, וחורבות בירתם פטרה ומטבעותיהם מעידים עד היום על תרבותם של בני ישמעאל אלה. טראיאנוס החריב את ממלכתם.
19 להלן כ״ח:ט׳.
22 ולא חדר, כפי שאחדים רוצים לקרוא.
23 ההגריאים המוזכרים אף הם בפרשה זו אינם מוזכרים כאן. מסתבר שהם שבט צעיר יותר.
24 ברם, היו שזיהו זה עם זה שני השמות (פדן וארם נהרים), ואף בקשו לראות בשוני שביניהם הוכחה למקורות שונים, כאשר השם פדן או פדן ארם בא תמיד ב״מסורת היסוד״, בעוד שהמקורות האחרים משתמשים בשם ארם נהרים. והנה השם ארם נהרים בא בכל התורה כולה רק פעמיים, פעם אחת בספר בראשית ופעם אחת בספר דברים. ומכיוון שהמובא בספר דברים אינו ענין לכאן (השווה בפנים), הרי שיש רק פסוק אחד ויחיד שבו בא שם זה, ובוודאי אין להסיק מזה שום מסקנה (גם אם אין רוצים לקבל פירושנו).
יכול היה זה להיות מקרה שפעם אחת ישתמש הכתוב בשם הבלתי שגרתי במקום השם השגור בפי כל שבא בכל שאר הכתובים. ולא קשה יהיה למצוא הקבלה לתופעה כזאת. ועוד. עצם מסקנתם של המבקרים היא בחינת צבת בצבת עשויה. שכן, בשום פנים אין להוכיח את השתייכותם של כל הפסוקים שבהם בא השם פדן ארם אל ״מסורת היסוד״ בראיות ברורות. אדרבא. הביטוי פדן ארם הוא אשר משמש לעתים הוכחה יחידה, שהם שייכים ל״מסורת״ זו. כך, למשל, לא היו משייכים את הקטע ל״א:ד׳ — ל״ב:א׳ ל״מסורת היסוד״ (כי שם בא השם אלהים), אלמלא הביטוי פדן ארם שם ל״א:י״ח. וכן הדבר לגבי ל״ג:י״ח ועוד יותר לגבי מ״ח:ז׳, והשווה החוקרים החדשים עלה״מ.
25 ואכן מעידים אנשי מדע הגיאוגרפיה, שחרן שוכנת במישור המוקף הרים. ובקרבת חרן קיים תל הנקרא פדן וגם ישוב בשם זה.
26 Mesopotamia.
27 השווה סנהדרין ק״ג. וברש״י שם ד״ה וישמע אליו, וראה גם במדרש רות רבה ה׳:ו׳ ״אמר רבי לוי, בערביא צווחין לחתירה עתירה״, וראה גם בבראשית רבה ס״ג:ה׳ (המ׳).
28 השווה סוכה י״ד. ״למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר״ וכו׳ וכן הוא ביבמות ס״ד. (המ׳).
29 בראשית רבה ס״ג:ה׳ (המ׳).
30 להלן כ״ז:מ׳.
31 לעיל י״ד:י״ח.
32 להלן פסוק ל׳ ועוד.
33 להלן ל״ב:ד׳ ועוד.
34 ראב״ע ורשב״ם.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144